נימוקי יוסף על יבמות ל״ד

1 מתני' חליצתה כשרה. דקריאה לא מעכבא דכי כתיב ככה דמשמע עכובא אמעשה כתיב וקרייה דבורא בעלמא הוא:

2 שבמעשה מעכבה. ורקיקה מעשה הוא:

3 מעשה באיש. חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא:

4 גמ' תחלוץ. ולא תתיבם תו דאיפסלא לאחין דכיון דרקיקה אחר חליצה היא מצותה אי מתיבמת מחלפא להו לאינשי למשרי לחלוצה דעלמא לאחין דאמרי הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפ"ה הדרה ומתיבמה ולא יהבי דעתייהו למימר דהך רקיקה מקמי חליצה הוא ולאו כלום הוא ולפיכך גזרו חכמים שתפסול הך רקיקה ולא תתיבם אף על גב דהויא קמי חליצה ומש"ה אמרי נמי אינה צריכה לרוק פעם אחרת ואינה צריכה לאו דוקא אלא אפי' בעיא לחזור ולרוק לא שבקינן לה דאמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ולא פסלה מאחים ומאן דחזי דמתיבמת סבר רקיקה בתר חליצה היא כי אורחא וקא שרי חלוצה לאחין:

5 לא מעכבא. ואף על גב דכל היכא דכתיב ככה עכובא הוא הכי גמירי לה הכא שאין עכוב בסדר אלא במעשה:

6 שרקקה דם תחלוץ. ולא תתייבם עוד דאיפסילא עלייהו:

7 במוצצת. א"א בלא צחצוח רוק:

8 בשותתת. ששותת הדם ויורד מעצמו אפשר הוא שאין שם צחצוח רוק כלל וירקה אמר רחמנא וכאן אין רוק כלל:

9 ואם רקקה דם ואינה שותתת ולא מוצצת כתב הרשב"א ז"ל דאף זו אפשר שתרוק דם בלא צחצוצי רוק כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

10 מתני' שנחלץ. לא נאמר הלשון הזה בדקדוק בכולהו מכילתין אלא בכאן דבכל דוכתא אמרינן החולץ גבי יבם ואף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכוין לחלוץ וגבי חרש דלאו בר כוונה נקט שנחלץ וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו:

11 פסולה. חליצתו פסולה לפוטרה במקו' אח כשר ואינה נתרת לשוק לפי שאינה באמר ואמרה שחרש בכל מקום אינו מדבר ואינו שומע וחרשת היא עצמה אין נפטרת בחליצה כדאמרינן לקמן בפרק ב"ש דף קי. ואין לה תקנה אלא ביבום ואם רצה להוציא יוציא בגט:

12 בשנים. כשרים או בשלשה ונמצא וכו'. דהדר הוו להו שנים:

13 חליצתה פסולה. דשלשה בעינן אפי' דיעבד כדאיתא בגמרא:

14 בינו לבינה. מוקי לה בגמרא ועדים רואים אותם מבחוץ משום דאפי' מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכיוצא בזה שלהי פרק יש נוחלין בבעל שאמר גרשתי את אשתי אסיקנא בדף קלה. זיל חוש לה ואינו נאמן אף על פי שבידו השתא לגרש וכי אמרינן לעיל דף קב: שמא חלצה סנדל לאחד מהם בפני עדים קאמרינן:

15 גמ' לפי שאינם וכו'. דתניא חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר:

16 באמר ואמרה. ועמד ואמר וענתה ואמרה לפיכך חליצתן פסולה ומתני' וכו' כשרה כדרבי זירא דא"ר זירא. במנחות בפרק המנחות והנסכים דף קג: כל הראוי לבילה וכו'. דקתני האומר הרי עלי ששים ואחד עשרונים מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד ומפרש טעמא משום דקים להו לרבנן דששים נבללת אבל של ששים ואחד אינה נבללת יפה ומותבינן וכי אין נבללין מאי הוי והתנן לא בלל כשר ומשני ר' זירא הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו דחזי לבילה בעינן דאפשר להתקיים בה מצות מנחה והכא נמי אף על גב דקריאה לא מעכבא בראוי לקריאה בשאין ראוי מעכבא:

17 זו דברי ר' מאיר. דקתני סתם מתני' חליצת קטן פסולה אלמא מעשה מיהא הוי לאפסולי מאחין כדאמרינן בהאשה רבה דף צו. עשו חליצת בן תשע כגט בגדול:

18 אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום. אפי' לפסלה עליו דפליגי עליה התם ואמרו עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אבל בחליצה לא סבירא להו כוותיה ומסתברא דמימרא דרב יהודה לא הויא אלא בקטן דבקטן הוא דאמרי חכמים שאין חליצתו כלום אבל דחרש וחרשת הויא פסולה דאל"כ לא הויא לרב יהודה לפרט קטן אלא אין חליצתו כלום לאשמועינן דרבנן אפי' בחרש הוא דאמרי ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב דחליצת חרש וחרשת אינה חליצה כלל והרשב"א ז"ל תמה עליו והריטב"א ז"ל כתב שלא כדברי הר"ם במז"ל:

19 דברי ר"מ. שאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין:

20 אשה לאיש. דכתיב ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אף על גב דלא כתיב בה מיעוטא בעינן גדולה כאיש דאיתקש ליה דכתיב בההוא קרא ועלתהיבמתו השערה ומשמע מהכא אם לא חלצה משתגדיל חליצתה כשרה דתנן הכי במתניתין ולהכי אוקימנא כר"מ דסתם מתני' כוותיה דאילו לר' אליעזר אף על גב דבפרק הבא על יבמתו דף סא: משמע דס"ל דמקשינן אשה לאיש מכל מקום בתוספתא דמכילתין פרק שנים עשר תנא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אם לא חלצה חליצתה כשרה ומיהו מדקיימא לן דאינה חולצת עד שתביא ב' שערות אפשר דבדיעבד נמי פסלינן כר' אליעזר וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו לא איתברר לן שפיר ואזלינן לחומרא:

21 רבא אמר וכו'. עונת נדרים תרי גווני נינהו יש עונת נדרים שנדריהם נבדקין והיינו כל י"ב שנה כדאיתא פרק יוצא דופן דף מה: אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימים יש עונת נדרים שנדריה קיימים והיינו מי"ב שנה ויום אחד ולמעלה ומדאמרינן הכא והלכתא עד שתביא שתי שערות משמע דהאי עונת נדרים דקאמר הכא לאו זמן שערות הוא ונמצא שהוא קודם זמן זה של י"ב שנה ויום אחד וכדאמרי' דקודם זמן אינם נקראים שערות אלא שומא והא דאמר רבא פ' התקבל דף סה. ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ההיא עונה שנדריה קיימין קאמר וכנגדן בקטנה חולצת אם יש לה שערות משום דלאו שומא נינהו וכדאמרי' הכא והלכתא עד שתביא שתי שערות כלומר ולא סגי בזמן עונת נדרים נבדקין משום דבזמן ההוא לאו שערות הן אלא שומא בעלמא ועונת קטן שנדריו קיימין כבר מבואר התם שהוא מי"ג שנה ויום אחד ולמעלה:

22 הזוג. ר' שמעון ורבי יוחנן הסנדלר המכשירין בשנים אלא אפי' דיעבד בעינן ג' כתנא קמא דאמר חליצתה פסולה:

23 תנו רבנן כו' ע"מ וכו'. ואף על גב דלא יהבה ליה חליצתה כשרה כדמפרש בכתובות בהמדיר דף עד. דכל תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן גמרינן תנאה דאפשר לקיומה ע"י שליח כי התם דהוה ע"י שליח הוי תנאיה תנאה דא"א ע"י שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה וזהו טעמו של דבר וקרי לה חליצה מוטעת מפני שאינה נותנת לו כלום:

24 בתי עמודי. פרש"י ז"ל עמודי להתייבם:

25 א"ל ישיבתה זו היא עמידתה. כלומר ישיבתה מלהתייבם זו היא עמידתה דיבום קלקול הוא לה:

26 ידעת ליה. כבר ידעתו ומכרת בו שאינו הגון לה:

27 ממונא הוא וכו'. אין רצונו ביבום זה אלא שיפזר ממונא:

28 לישנא אחרינא משום דהות כעורה שהיא קטעת ועם כל זה רוצה יבם ליבמה ולברר הדבר אמר לה כן ואמרה ישיבתה וכו'. כלומר איני יכולה לעמוד דקטעת אני ועל זה שאל ידע לה היבם מכיר ויודע מום זה אמרה ליה אין וממונא הוא דידע לה אז הכיר שלא היה הגון לה ובא להטעותו בחליצה ואמר ובכך אתה כונסה דהא אמרי' דבעיא כוונה לחליצה ממש ולפיכך אצטריך לחליצה מעלייתא אחרת אלא שזה היה רוצה לכונסה בשביל ממונא על כל פנים לפיכך הטעוהו בכניסה ולהצריכה חליצה אחרת והוא הדין אם היו יכולין להטעותו בחליצה עצמה בענין שיכוון להתירה באותה חליצה וכדגרסינן בירושלמי אתא עובדא קומי ר' חייא בר זוזא אמרו לו בני האשה הזאת אינה רוצה לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך הימנה והיא נשאת לך דרך נשואין מן דחלץ לה אמרו ליה אי אתי משה ושמואל לא שרו לה ועלה דהא דאמרינן אלא זיל חלוץ לה הסכימו המפרשים ז"ל שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שלא תהיה עגונה וכדאמרינן דף קיא: ביבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שהיו כופין אותו לחלוץ ואפי' בשוטים וכן משמע מן הירושלמי וכן משמע מפרק בית שמאי לקמן שם דאמרינן כופין אותו שיחלוץ והא דאמרינן הכא דחליצה מוטעת כשרה ופטורה מממון שהתנה דמצי אמרה משטה הייתי בך היינו דוקא ביבם שאינו הגון לה או שאין היבום הגון לה כדמשמע בשמעתין דף קו. אז הויא אנוסה ודמיא לבורח מבית האסורים והיה מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעבירני שאחר כן אינו נותן לו אלא שכרו אבל אי הגון לה מחייבינן לה ליתן דלאו אנוסה היא ואף על גב דבשום תנאי דעלמא לא אמרינן הכי דהא הגע עצמך הנותן מתנה לחבירו ע"מ שיתן לו מאתים זוז אף על פי שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה אלא אם יתן מאתים זוז יתקיים לו ואם לאו תתבטל וכן הנותן גט על תנאי אם תתן יהא גט ואם לאו לא יהא גט התם טעמא משום שהמעשה מתבטל כשאינו מקיים התנאי אבל הכא שחליצה קיימת הוה ליה כשכירות כיון שאין המעשה תלוי בתנאי והיינו דאמרינן בירושלמי אמר רבי מנא אם אמר ע"מ נותנת וכן נראה מדברי רש"י ז"ל הכא דמדין שכירות הוה בעי לחיובה אלא דכיון שאינו הגון ומצוה רמיא עליה מן התורה בחליצה כעין אנוסה היא ואיהו נמי לא פסיד מידי דהא לא חזיא ליה וכל מאי דאתני בהדיה יותר מן הראוי לו התנתה ופטורה כן הסכימו האחרונים ז"ל והוא דעת הרמב"ן ז"ל וכתב הרב ז"ל דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסממנים ביד חבירו שוים כ' והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חוליו אין לו אלא דמיהן אבל רופא יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה וכתב הריטב"א ז"ל דאינו מחוור שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבדת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו:

29 תנו רבנן חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול אם אינה מקיימת תנאה דגט אפשר לו ע"י שליח שהאומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאה:

30 אפי' חליצה דמסתמא כשהיא מעושה בדין מיירי דומיא דגט מעושה כשר דמיירי כשהוא מעושה בדין:

31 זימנין כשר וכו'. ונקט רבותא דאפי' בגט החמור שהוא איסור כרת אם אמר רוצה אני כשר כיון שמעושה בדין ואפי' בחליצה שהוא איסור קל ויבם שאינו הגון אם לא אמר רוצה אני פסולה וחליצה מעושה בדין כבר פרש"י ז"ל דהיינו כל שאין היבם הגון ונותנת אמתלא לדבריה ואי לא ידעינן לאטעויה כופין לחלוץ וכתב הריטב"א אבל לדעתנו אין כופין לעולם אלא כשהיא פסולה לו עד כאן לשונו:

32 חולצין וכו'. יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו מכירין שהוא יבמה נזקקין להם ב"ד וחולצין:

33 וממאנין וכו'. ב"ד נזקקין למיאון ואע"פ שאין מכירין בהם שזו הקטנה נשאת לזה:

34 לפיכך. הואיל ואין ונזקקין להם ואין מכירין אותם אין כותבין גט חליצה עדים הרואים בחליצה ובמיאון אין כותבין ונותנים להיות בידם לזכות אא"כ מכירין בהם שהם יבם ויבמה והשתא דאין כותבין אא"כ מכירין אי נמי לאו יבמה הוא ליכא חורבא דכל כמה דלית לה גט חליצה לא נסבו לה: